המחשבה הסינית צמחה מתוך תובנה בסיסית אחת – היקום, הקוסמוס וכל מה שמאכלס אותו, הם ביסודם תנועה, כלומר, צ’י, אנרגיה. ומשום שההשתנות המתמדת היא למעשה העובדה היסודית של החיים שהכול נגזר ממנה, נדרש מהמחשבה על החיים, מהפילוסופיה, להטמיע ולגלם את אותה התנועה – היא צריכה להיות חיה, כלומר חוויה ולא פרשנות או מחשבה שמנותקת מהמושא שלה.
במילים אחרות, הפילוסופיה הסינית היא פעולה אקטיבית – פרקטיס, שתכליתו לחבר אל התנועה ההרמונית של החיים, ולהניע מקומות שקפאו מתוך התנגדות או חוסר קבלה של המציאות המשתנה.
כל התורות הפילוסופיות שפותחו בסין יוצאות מנקודת המוצא שתיארתי, והן נבדלות זו מזו בדגשים ובאופן שבו הן ממשיגות את המציאות. עם זאת, כולן חותרות אל אותה נקודה שביסודה היא זהה – מצב הרמוני של זרימה נינוחה.
אציג עכשיו בקצרה שלוש מהתורות המרכזיות שפותחו בסין – קונפוציוניזם, טאואיזם ובודהיזם, ואבהיר גם את טיב הקשר וההשפעה שהייתה לכל אחת מהן על Zhineng צ’י קונג.
קונפוציוניזם
תורתו של קונפוציוס, שמדגישה את האופן שבו התנועה ההרמונית באה לידי ביטוי ברמה החברתית והמדינית. לפי קונפוציוס, השלם מגיע למצב הרמוני, כאשר חלקיו שרויים גם הם בהרמוניה. להרמוניה של השלם פנים כפולות. ראשית, הפרטים שמרכיבים כל חלק (בני אדם, למשל משפחה) צריכים להיות שרויים בהרמוניה זה עם זה. שנית, החלקים השונים (הקהילות, הקבוצות החברתיות) שמרכיבים את השלם המדיני, צריכים להיות נתונים אף הם בהרמוניה.
לפי קונפוציוס, הדרך לייצר הרמוניה כזו היא באמצעות חוקים חברתיים מדויקים ומוגדרים היטב. חוקים כאלו, מאפשרים לכל אדם במדינה לדעת את מקומו ותפקידיו, למשל בטקסים ובפולחנים. מדגיש את האנושיות: כיצד להיות אדם טוב, ליצור פעולות חיים טובות, לאהוב לכבד ולעזור לאחרים זה הטבע שלנו. לייצר הרמוניה מהאישי והפרטי דרך המשפחה, הקהילה והמדינה. בנוסף, האדם הוא ציר בין שמיים וארץ ולכן יש להכיר גם את חוקי היקום ולציית להם כדי לחיות בהרמוניה.
כאשר כל פרט בחברה מציית לחוקי היקום (והחברה, שהיא חלק מהיקום), הוא נמצא במרכז של עצמו, ופועל מתוך מחשבה על כלום. באופן זה, הוא מאפשר לצ’י של היקום להזין אותו – הגוף שופע, התודעה מאוזנת. היא שקטה, ולא מנוהלת על ידי מחשבות ורגשות, יש חיבור לתנועה הרמונית, ומתוכה עולה הידיעה על ההשתנות הטבעית המתמדת.
בZhineng – מדגישים את החשיבות של עבודה בתוך קהילה, ואת הכוח שעבודה כזו יכולה להעניק. הקהילה תומכת וגם נתמכת, ומתוך זה שאני תומך באחר דרך העבודה הקהילתית, גם אני נתמך. אני ממלא את מקומי, ואחרים ממלאים את מקומם – הרמוניה הפנימית שלי מעצימה את ההרמוניה של הקבוצה, שמחזקת בתורה את התנועה הפנימית של כל הפרטים האחרים שמרכיבים אותה.
טאואיזם
הטאואיסטים מדגישים את התוהו, חסר הצורה אשר נמצא בבסיס כל מה שיש לו צורה. בניגוד לקונפוציוס, שמציע להגיע לחיבור אל היקום וההוויה דרך מערכת סדורה של חוקים ומנהגים, כלומר, דרך צורות חיים מאורגנות. בפרקטיס הטאואיסטי כדי להגיע להרמוניה ולשלווה מתחברים אל אותו מקום ראשוני וריק, וחשים במהות שנמצאת מתחת לכל.
המקום הראשוני והריק הוא פנימי, אישי ובה בעת גם לא אישי. החברה יכולה אמנם לגלם אותו, אך כל אחד צריך למצוא אותו בתוך עצמו. מי שמחובר לטאו איננו מנתק את עצמו מהחברה, אלא משתמש בה כאמצעי, במקום להשתעבד לה ולמוסכמותיה.
באופן דומה, הטאואיסטים מדגישים את הפעולה הספונטנית, שמתרחשת לא כתוצאה מציות לחוק או למוסכמה, אלא מחיבור עמוק לאותו מקום ראשוני, ללא אחיזה. לא משנה מה קורה ועם מה מתמודדים, מתבוננים שבים וחוזרים לטאו, וחווים אותו כריק אבל לא ריק.
בZhineng אנחנו חוזרים אל המקום שלפני כל הדברים, אל המרחב הראשוני, הvoid והטבע האמיתי בתוכנו. לומדים להתחבר לעצמנו, לשחרר את כל העטיפות והמוסכמות, להגדיל את הנוכחות במקום הספונטני והריק.
בודהיזם
הבודהיזם נולד מתוך התבוננות על הסבל שכרוך בחיים האנושיים, והוא כעין פרויקט רוחני שמבקש להבין את המקורות לסבל, וגם לחתור באופן מעשי לטיהור ושחרור מהסבל. לפי הבודהיזם, הסבל נובע מהשתוקקות אל דבר-מה שלא נמצא ברשותנו, או עתיד לחלוף, ודחייה ממה שישנו כרגע ואינו נעים לנו. במילים אחרות, המקור לסבל איננו העדר, אלא התייחסות נפשית מסוימת אל העדר או הימצאות של דבר-מה.
שתי הנטיות הנפשיות האלו, של השתוקקות ושל דחייה, מכוננות למעשה את האגו, את האישיות, שרוצה בדברים מסוימים, ומבקשת להימנע מאחרים, ואותו אגו הוא גם זה שסובל כאשר המציאות לא עומדת בכפיפה אחת עם רצונותיו. כיוון שברור שאין אפשרות לספק באופן מושלם ומלא את נטיות הלב של האגו, הבודהיזם מציע לחדור אל מעבר למבנה של השתוקקות ודחייה, כלומר, לחתור אל קבלה מוחלטת ומאוזנת של מה שיש בהווה, מבלי לספר עליו סיפור.
אם נבין שהטבע הקבוע לכאורה של המציאות הוא אשליה, ונצליח לחוש את המהות האמיתית של היקום, שהיא שינוי מתמיד, נוכל גם להרגע, ולשחרר את הדפוסים המגבילים שלנו. הסיבה לסבל היא שאנחנו הולכים שולל אחר תפיסה מוטעית של עצמנו ושל החיים, ואז אנחנו מגיבים וסובלים, כלומר תגובתיות למצב בו אנחנו נמצאים, שהיא למעשה התנגדות לחיים – אנחנו מתכחשים ומתיימרים, מסתכסכים ומסתבכים, ואז אנחנו סובלים; והתשובה לסבל, חופש מסבל, זה חופש מאשליה, חופש מהתגובתיות העיוורת הרגילה.
בZhineng, העבודה היא ברמה שמעבר לסיפור – אנחנו עובדים עם הגוף, עם תנועה, עם הדפוסים המגבילים של השתוקקות ודחייה, ולא עם האובייקטים של אותן נטיות נפשיות. התרגול מחבר אותנו למצב של קבלה מוחלטת, ריק שמקדם בברכה את כל מה שיש בהווה, מצב ללא-אגו, שאין בו סבל, גם כאשר החיים מציבים בפנינו אתגרים קשים במיוחד.
לסיכום, הZhineng מושפע מכל שלושת הגישות שהצגתי. לפיו, הדרך לריפוי עוברת דרך היכרות וכיבוד חיקוי היקום, לצד הההכרה שהאדם הוא רק חלק ממערכת אחת גדולה (קונפיציוניזם). כדי לייצר ריפוי אמיתי, צריך לעבור דרך המקום הריק שהוא לא ריק (טאואיזם), ולהשתחרר מהסיפור שאנחנו מספרים על הסבל שלנו (בודהיזם).
